הסיפור שלנו
איך הכל התחיל
קצת שונה אצל כל משפחה - ועם זאת מאוד דומה.
הכרנו, הקמנו משפחה. תמיד ידעתי שזכיתי לחלוק חיים עם אדם סופר ערכי מרקע פיקודי בצבא ושמילואים יהיו חלק מחיינו כי זו תרומה משמעותית לבטחון, להגשמה העצמית, לערכים ששנינו מאמינים בהם, ושעליהם גם נחנך את הדור הבא.
וכך היה, הוא יצא לעיתים לאימונים, תעסוקות וצוי 8. תחילה זה נפל על בחינות באוניברסיטה, לפני חתונות, לידות או בתזמון לא נוח כזה או אחר - כי ככה זה בצבא, צריך להתיישר לפי המערכת. הוא הצטיין והתקדם וסומן לפיקוד; מ- מ"מ לסמ"פ ומשם לקורס מ"פ של שלושה חודשים - עליית מדרגה רצינית בתחומי האחריות ובימי ההתכנות, בטלפונים לאורך שעות היום הערב והלילה ובפגישות עם הסגל. בינתיים גם אני במסלול חיי: לימודים, עבודה, קריירה וקידום שאיפותיי. המשפחה התרחבה, המורכבויות צמחו ויחד הוא ואני, בצוות התומך זה בזו וזו בזה.
לא הכל ורוד
מילואים זה בנוסף לתפקידו בקריירה ובבית, זה אף פעם לא מגיע בזמן טוב וכל היקף העיסוק הלך וצמח לסדר גודל שלא סוכם מראש, אלא פשוט נראה שהזדחל לחיים מעצמו והלך ותפח, אולי אפילו בלי ששמנו לב. אז כל אחד מאיתנו לוקח את המושכות ומצעיד את הסוסים כשהשני זקוק לו - אבל זה לא פשוט. זה דורש גיוס כללי של כל מי שבסביבתנו ושיכול לסייע ולג'נגל את החיים העמוסים שלנו. לעזור עם שגרות הילדים, עם שגרות הבית... ולא נשכח שאת יעדיי העבודה שלי אף אחד לא יכול לקדם במקומי.
על זה נוספת הדאגה והחרדה מקשת רחבה של דברים. הדאגה לבן הזוג בפעילות, חוסר הבטחון מלהיות לבד, החשש מההשפעה הרגשית על הילדים, הפחד ממשהו לא צפוי שיתפוס אותי לא מוכנה. בתקופה הזו הקושי עולה וגם ההוצאות של משק הבית עולות - הבייביסיטר, האוכל המוכן, הצרות שתמיד קורות כשבן הזוג נעדר.
והמורכבויות עולות, והשחיקה עולה ופתאום כשהוא אומר את המילה "מילואים" צפה החולשה והחרדה לפני הגאווה וההגשמה. פתאום זה כבר רק חסרון ולא יתרון, פתאום זה כבר לא מתקבל בהבנה אלא בפרצוף עגום. ולא משנה מה: באותו רגע כאילו הביא בשורת איוב... ולא, הוא לא יכול להנחית את המכה וגם לקבל הכלה והבנה מיידית למצב. הפרצוף העגום הפך לתגובת השרדות. זה אף פעם לא בזמן טוב ולא כל משפחות ישראל חוות את זה. למה אנחנו צריכים את כל הקושי הזה? כבר יש שם גם כעס וטינה על כל המצב... אולי גם קצת התחשבנות - כי לא נרשמתי לזה, או שלא הבנתי או לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשוח.
ערב ההוקרה לנשות מפקדים בירושלים
ב-15.11.2022 קבוצת נשות מפקדים הוזמנה לערב הוקרה לנשות מפקדים בירושלים.
ערב מכובד אשר תוכנן לפרטים על ידי אגף כח אדם מילואים וקצין המילואים הראשי ובהשתתפות אשת הנשיא, הגברת מיכל הרצוג. הערב, שהחל בשיח פתוח בו ניתנה לנשים ההזדמנות לקום ולהציג את אשר על ליבן, היה יריית הפתיחה למה שהביא להקמת עמותת מאמאטכ"ל.
נשים מרשימות וחזקות מקשת רחבה של החברה הישראלית השתתפו בערב הזה ושטחו בפני המכובדים את המורכבויות השונות. נשים שהן שגרירות של כ-1300 משפחות בזרוע היבשה ובפיקוד העורף מדרגת מ"פ עד מג"ד. בנות זוג למפקדי מילואים אשר זוכים לתת-הכרה על פועלם בחברה הישראלית היום. נשים אשר נושאות בנטל ומאפשרות בכך את עיסוקם החיוני של בני זוגם בתפקידי הליבה במערך. נשים שהבינו שהעולם הצבאי מתנהל בתדר אחר מזה של האזרחות ומתקשה להבין את צרכיהן או אינו מסוגל לתת מעטפת כתוצאה מאילוצי המערכת. נשים אשר מדברות שפה דומה של קשיים ומורכבויות אך אינן מכירות זו את זו. נשים שהחליטו לקום ולהתאגד לקהילה כדי לתמוך זו בזו - קהילת מאמאטכ"ל.
ביחד איתנו
יוזמת פק"ל בהובלת אריאל בן גד אשר
קצין המילואים הראשי ס"אל בני בן ארי
אשת נשיא המדינה, הגברת מיכל הרצוג
מרכז המבקרים "עזיזו" רמת הגולן בהנהלת דן ולילך
רואה חשבון
ליאור חזאז
ראשת המועצה האזורית גזר, רותם ידלין
עורכי דין ומפקדים, אריאל לוסטיג וגולן קנטי, ממשרד נשיץ ברנדס
אגף כוח אדם מילואים בפיקודה של ס"אל אבישג סבג
ומכאן חצי שנה קדחתנית של עשייה שכוללת גיבוש כיווני פעולה, העברת סקר צרכים וקבלת חיזוק חיובי מהשטח ובעיקר כח עצום של נשים ואנשים שאומרים "כן, איך אפשר לעזור? מה ניתן לקדם?"
